יקר המציאות! ליקוטי הלכות עם חתימה והגהות של מרנא החזון איש זיע"א

יקר המציאות! ליקוטי הלכות עם חתימה והגהות של מרנא החזון איש זיע"א

לקוטי הלכות ל"חפץ חיים", העותק האישי של ה"חזון איש" עם הגהות בכי"ק ובחתימתו

שני גדולי העולם מתאחדים בכרך אחד נדיר מקודש!

ספר לקוטי הלכות, על מסכתות זבחים, מנחות, תמיד, תמורה ומעילה, מאת רבן של ישראל רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים". מהדורה ראשונה. פיעטרקוב, [תרע"ג 1913]. העותק האישי של גדול הדור מרן רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש". מספר הגהות בכתב יד קדשו של ה"חזון איש" ובחתימתו.

בדף השער בחר החפץ חיים להשאיר ריק את מקום שם המסכתות בהן עוסק החיבור (הסיבה לכך אינה ידועה), והחזון איש השלים בכתב יד קדשו את שמות המסכתות: "זבחים מנחות מעילה". בהמשך הספר, במסכת מעילה (דף ה/1), מופיעה הגהה מחוקה ולצידה חתימת יד קדשו של החזון איש: "אי"ש" [-א'ברהם י'ש'עיהו]. בהמשך הספר (שם דף יא/1), הגיה שוב החזון איש הגהה חשובה ביותר, המשנה לגמרי את המשמעות של אותה ההלכה (ראה הערה 1). הגהתו של החזון איש מופיעה לאחר מכן גם בספרו.

צורת מסירת התורה בעם ישראל לאורך הדורות הייתה באופן שכל גדול דור "מוסר" (מעביר) את התורה לגדול הדור שאחריו, סדר זה של מסירת התורה מופיע כבר בתחילת מסכת אבות "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים" וכו', וכן במסכת חגיגה (פרק ב' משנה ב') בעניין ה'סמיכה' שם מופיעה רשימה של גדולי חמישה דורות בזה אחר זה. התואר גדול הדור (בתורה) אינו נרכש ואינו מותנה בפרמטרים מסוימים, הוא נקבע על ידי כלל ישראל במין תחושה פנימית, כמו נבואית, של עם ישראל כולו כאיש אחד בלב אחד. כזה היה הרמב"ם בדורו, כזה היה מרן השולחן ערוך בדורו, כאלו היו רבי עקיבא איגר והחת"ם סופר בדורם, וכזה היה החפץ חיים בדורו, כפי שכותב עליו החזון איש (בקובץ אגרות, חלק ב, אגרת מא): "הוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו מרן הבית יוסף ומגן אברהם ומשנה ברורה... היא הוראה מקויימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית". וכזה היה גם החזון איש בדורו הוא.

בעותק המקודש שלפנינו שהינו המהדורה הראשונה של הספר אותו חיבר גדול הדור החפץ חיים, והדפיסו בעצמו בחייו (ואף היה נוהג למכור אותו בעצמו), סיים גדול הדור שאחריו - החזון איש, את עבודתו הכבירה של החפץ חיים, השלים את החסר, תיקן את הטעון תיקון ואף חתם עליו את שמו! והרי לפנינו פריט נדיר שקשה להפריז בחשיבותו, ספר אחד, יחיד ומיוחד המאחד יחדיו את שני גדולי העולם, שכל עם ישראל לכל פלגיו ועדותיו מחשיבם, כל אחד בדורו, לגדול הדור המובהק! 

מפרט: ב, [1], ג, ב-ג, ב-עד; ב-נג, [1], ב-טז; ב-יח; ב-טז דף. 22 ס"מ.

מצב; טוב. כתמי זמן וסימני שימושו ומשמושו של גדול הדור. קרעים קלים מאוד מחוזקים בנייר דבק. כריכה חדשה ומוטבעת.

הערה 1: ללא הגהתו של החזון איש, פירוש המילים היה שונה לגמרי וכתוצאה מכך גם ההלכות. במקור נכתב שם "גחלת של הקדש מועלין בה ושל הבית לא נהנין ולא מועלין", מהנוסח הנכתב ניתן להבין שכוונת החפץ חיים לומר שגחלת של בדק הבית אין מועלין בה. החזון איש הגיה וכתב: "צ"ל ושלהבת", כלומר שנפלה כאן טעות דפוס ובמקום "של הבית" צריך לגרוס "שלהבת" כלומר שבשלהבת אין דין מעילה והחפץ חיים כלל לא עוסק כאן בקדשי בדק הבית. רבי אברהם ישעיהו קרליץ [תרל"ט-תשי"ד], הנודע על שם ספריו כבעל החזון איש, גאון וצדיק בקי בכל מכמני התורה, היווה דוגמא לשיא של 'עמל התורה', ונודע בעל מופת שמילה מברכותיו לא שבה ריקם. בט"ז בתמוז תרצ"ג עלה החזון איש יחד עם רעייתו לארץ ישראל, כאן התקבל עד מהרה כאחד מגדולי הדור (בעקבות איגרת שהריץ רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא לארץ ישראל בה הודיע לעם היושב בציון ש"עלה ארי מבבל"). החזון איש נחשב לגדול מנהיגי הציבור החרדי בארץ ישראל ומתווה דרכו בתקופה הסוערת שלאחר קום המדינה. החזון איש גם היה האיש אשר הקים את עולה של שמיטה ופעל במיוחד להחדרת תודעה רחבה לקיום המצוות התלויות בארץ, ובפרט בישוב החדש והשקיע רבות מזמנו וכוחו בהוראה הלכה למעשה של אותן המצוות. הוא דרש מקיבוצי פועלי אגודת ישראל לשמור שביעית ללא הסתמכות על היתר מכירה לגוי על ידי הרבנות הראשית, שאותו שלל.